מסתבר שטרנדים תמיד היו כאן, גם בגידול בקר
לפעמים זה כפפות שחורות ולפעמים זה דוקטור מרטינס, מה שמשותף להם זה שהם תמיד משתנים.יש משפט יפה בטריינסופטינג שמתאר את זה נכון- "העולם משתנה, מוזיקה משתנה, אפילו סמים משתנים".
מה שבטוח- בשר זה לא טרנד, אנשים אוהבים לאכול בשר ולא נראה שזה הולך להשתנות (אלא אם כן יצליחו לגדל בשר במעבדה שאין לו טעם של קרטון ומחיר של בית ברעננה, אבל זה כבר נושא דבילי אחר)
הבקר שאנחנו מכירים, מה שנקרא בשפה קצת יותר רצינית בוס טאורוס /Bos Taurus נמצא בסביבה כבר די הרבה זמן. קצת אחרי גילוי האש, הבין האדם שיש כאן פוטנציאל, אחרי המצאת השיפוד זאת כבר הייתה התמכרות. אבל מסתבר שלא תמיד הבקר היה בדיוק אותו הדבר.
הכל התחיל באנגליה בסביבות שנת 1700
בתכלס הכל התחיל קצת לפני אבל רק אז התחילו לרשום ולתעד ביצועים של בקר אז נתחיל משם.אנגליה היא המקור של הרבה גזעי בשר וממנה הבקר נדד לשאר אירופה וכן הלאה.
הבקר באותם שנים היה גדול ושרירי ושימש בעיקר לחלב, בשר היה בשפע מציד אז לא התייחסו אל הבקר כמקור ראשי לבשר אלא יותר חייה שאוכלים מתי שהיא סיימה את תפקידה.
בתמונה הראשונה משנת 1742 אפשר לראות פרה מגזע הרפורד "קלאסית" לאותה תקופה, אומנם אין שום דבר ליחס אבל ברור שהיא גבוהה ממש, פחות או יותר בגובה של הכתפיים של איש ממוצע ולא מאוד שמנה, מצב לא מאוד רצוי משום שלבקר כזה לוקח המון זמן לגדול ולהגיע למימוש פוטנציאל, בטח שבתנאי ההזנה הלא מפותחים באותה התקופה. בתמונה מס 2 אנחנו רואים דוגמא נוספת לחיה שיצאה מכלל שליטה. הציור הוא משנת 1806 והפרה שקלה 1270 ק"ג בגיל 10, משקל עצום בהחלט.
המשקלים עוד המשיכו לטפס ובזכות תחרויות שהתרחשו בירידים אפשר גם לראות תיעוד מעניין כמו למשל פר הרפורד בתמונה מס 3 משנת 1839 במשקל מטורף של 3920 פאונד שהם 1778 ק"ג.
כך נראו הפרות באותם שנים ואפשר לומר שגודל השלד הענקי הזה נשאר כך במשך המאתיים וחמישים שנים הבאות.
אמריקה, אוי אמריקה
כמובן שהכל טוב ויפה עד שהאמריקאים נכנסים לתמונה, בזמן שהבריטים שיחקו קריקט ושתו תה, בארץ החלומות חשבו בגדול, מאוד בגדול אבל גם בקטן- מיד אסביר.
בתחילה רוב הבקר שהסתובב במרחבי המרעה הענקיים שבאמריקה הצפונית היה בקר לונגהורן שחצה את נהר הריו גרנדה מכיוון אמריקה הדרומית והגיע במקור עם המתיישבים הספרדים. לונגהורן כשמו כן הוא הוא בקר עם קרניים ארוכות במיוחד כפי שאפשר לראות בתמונה מס 4. חוץ מקרניים מאוד ארוכות הוא גם מאוד חזק ושרדן, כמעט לא חולה ואוכל כמעט הכל אבל עד כאן הייתרונות, זה בקר מאוד לא רגוע אם נהיה מנומסים ואם לא אז הוא פשוט פסיכופת, זה בשילוב קרניים מאוד חזקות זאת בעיה בטיחותית קשה, כל זה לא עניין אף אחד בשנת 1850 אז הוא נשאר די הרבה זמן.
עם השנים שחלפו ולקראת סוף המאה ה-19 כמות הבקר בארה"ב עלתה באופן דרמתי, יותר ויותר חוות הוקמו ובזמן שהעסק התפתח החלו גם מחקרים בנסיון לשפר את התפוקה וטיב הבשר- אמריקאים…
דבר נוסף שתמך בכל הבלאגן הזה הם הירידים ותצוגות בקר, עניין תרבותי מעניין בפני עצמו שבו אנשים עד היום משקעים מאמצים לא הגיוניים בחיות ובעיקר בקר על מנת להביא אותם בסופו של דבר לתחרות יופי שבה מדרגים את איכות החיה וכמובן שיש גם פרסים והמוני קהל.הירידים משמשים כמובילי דעה ויכולים להרים גזע בקר או צורה מסויימת בקלות.
בתמונה מס 5 מוצגים בגאווה פר ופרה ביריד במדינת לואיזיאנה בשנת 1904, זוג ענקים.
בקר הרפורד החל לשלוט בשטח יותר ויותר, אנגוסים ושרולה הגיעו קצת יותר מאוחר.
מתחילת המאה ה-20 הקאובוייז האמריקאים דחקו את הבקר להיות גדול ככל שאפשר, שטח היה בשפע ואוכל לא חסר אז למה לא?
אני אגיד לכם למה לא…
הפרות שהגיעו ל-Body Scoore 10 שזה אומר שאקיל אוניל של הפרות (לא מבין בכדורסל אבל אני מניח שהוא מאוד גבוה, בקיצור הבנתם) בתמונה מס 6 אנחנו רואים "עגל" אנגוס בגיל שנתיים, הגובה שלו הוא לפחות בגובה ראש, אמנם הוא יפה מאוד אבל גדול מדי. הפרות היו מאוד מסורבלות, דרשו כמויות עצומות של אוכל ועדיין היו עם תפוקה יחסית קטנה, דבר נוסף הוא שלבקר גדול יש בגרות מינית מאוחרת והזמן שלוקח לפרה להמליט מיום היוולדה הוא ארוך יותר בכמה חודשים ואפילו שנים מאשר בקר עם שלד בינוני או קטן.
אז מה עושים?
מקטינים! וכמו שהאמריקאים יודעים אז הם הקטינו בגדול!החל משנות החמישים ביחד עם אלויס פרסלי ותסרוקות הזויות החלו להופיע פרות ננסיות, ממש כך מאפס למאה מהבקר הכי גדול שאי פעם היה לבקר בגודל של חזיר. הרעיון היה ליצור בעל חיים שיהיה נוח למשק קטן, שלא יהיה קשה להוביל אותו ושיאכל פחות כי העסק התחיל להיות צפוף, פיטום התחיל להיות פרקטיקה יותר מקובלת אבל גם יקרה. השלד נהיה עגול מאוד מאורך קצת ועם רגלים קצרצרות, סוג של תולעת שמנה.בתמונה מס 7- big spring special, זוכה בתערוכה הבינלאומית, לא ביג ולא נעלים במשקל 464 ק"ג, אמנם שמן אבל לא הגיוני בעליל.
במשך תקופה קצרה הסתובבו לא מעט כאלו קטנטנים שמגיעים לגובה החגורה עד שהגיעו הבעיות. חוץ מהעובדה שהתפוקה ירדה באופן משמעותי החלו להופיע בעיות חמורות של המלטה, אמנם האמהות היו קטנות אבל העגלים נולדו מאוד גדולים ויצרו בעיות המלטה קשות ביחס מפחיד של 1/10. אלו שהצליחו לשרוד סבלו מבעיות נשימה ומספרים שהם נקראו סונררס משום שהם אשכרה התחילו לנחור.תמונה מס 8- עוד פר גמדי כי זה פשוט קורע.תמונה מס 9- השוואה בפוטושופ של פעם בין הגדלים של בקר בהפרש של 100 שנים, מבינים את העניין?
"לון סטאר", הזוכה לשנת 1953 בתחרות הבינ"ל במשקל 455 ק"ג- המספרים יורדים… השוואה בין פרה ענקית משנת 1853 לבין פר כמאה שנים אח"כ. מבינים את העניין?
שוב נפל האסימון והחל משנות השישים חזרו המגדלים לחפש בקר מעט יותר גדול והפעם המנצח הוא הבינוני, בתמונה מס 10- סוף סוף חיה עם גודל שלד הגיוני.
עם התחלת הפיטום המאסיבי והקמת מערך המיון ודירוג הבשר החלו לחפש בקר יותר רחב עם מסת צלעות רחבה כדי שיגדל מהר ואפקטיבי, גודל השלד האידיאלי נקבע על פחות או יותר 6. מדי פעם עדיין חוטאים לכל מיני ענקי מידות פה ושם כי עדיין בינינו זה מרשים.כמו בתמונה מס 11- של אלוף בתערוכה בשנת 1984. אבל אפשר לומר שהקו הוא יותר ברור ואחיד מאז ועד עצם היום הזה.
"גרייט נורטן"- אנגוס קנדי זוכה בתחרות הבינ"ל בשנת 1969, פר מדהים שגם השפיע הרבה על הדורות הבאים. הזוכה לשנת 1987. שימו לב לשינוי באורך הרגליים ביחס לשאר השלד
אז איך זה קשור לבשר של היום?
כל מה שאנחנו מכירים היום הוא תוצאה ישירה של כל המשחק שהתרחש בשלוש מאות השנים האחרונות, ככל הנראה שעדיין לא נמצאה הנוסחה המנצחת אבל נראה שהאפשרויות הן אין סופיות. לפעמים אנחנו הולכים לכיוון טרנד או לפי שיקול כלכלי ולפעמים סתם חלום, ההשפעה של כל שינוי קטן יכולה להיות אדירה ולא תמיד צפויה. בכל תחום דרך אגב…מה שבטוח זה תמיד מעניין.
מוזמנים לשאול שאלות
איתי נוי, מגדל בקר
ניתן למצא מאמרים נוספים של איתי נוי ב מפי החקלאי
כל הכבוד איתי , הסבר ממצא ומעניין